<h1>תוספות חכמי אנגליה — נדה</h1>
<h2>דף ח:</h2>
[נדה ל"ה ע"א] ראייה ראש' [של זב] מטמא באונס, (פ"ה) [ה"ה — הקשה הקונטרס] והא (ד)כת' [ויקרא ט"ו] מבשרו, ולא מחמת אונסו, ותיר' דמיירי בראייה שנייה דכת' אבתריה ולא אראיה ראשו' דהא איתקש לשכבת זרע לומ' דמטמא באונס, וק' שהרי מבשרו כתב על ראייה ראשונה, לכך פי' הר"ב דודאי על ראייה ראשונה כתיבה וממע' ליה מצירוף שלא יצטרף לאחרים כי היא באונס אבל טמא הוא אפי' באונס אפילו טומאה קלה. הא כדאית' והא כדאי', פי' ראשונה לקרבן ושנייה לטומא' וכ"ש לקרבן. מכלל דת"ק סבר לטומ', פי' לשני הבדיקות, וק' לרש"ם מנא לך הא, דילמא דת"ק קאמ' דלשני בדיקו' היינו לקרבן ולא לטומאה, ובהא פליגי דלת"ק השני ראשונ'[ות] צריך בדיקה לקרבן אבל השלישית אין צריך בדיקה כלל ואף לקרבן, ור' אליעז' סבר דצריך בדיקה לשלישי' לקרבן, ותי' הא ליכא למימר, דא"כ דת"ק סבר דלשני הראשונות בעי בדיקה לקרבן למה הזכיר ר' אלעזר במילתיה קרבן לא לימ' אלא אף לשלישית בעי בדיקה ולא יזכיר קרבן דממילא ידענא דמדקאמ' ת"ק לקרבן איהו נמי לקרבן קאמ', אלא ש"מ דת"ק איירי לטומאה, וק' א"כ מדק'[א] משני לא כולי עלמא לקרבן א"כ ניפרוך אמאי הזכיר ר' אליעז' במילתיה קרבן, ע"כ. לא דכולי עלמא לקרבן — פי' דת"ק נמי קאמ' דשנים הראשונים בעי לקרבן אבל לטומאה לא בעיא (לקרבן), א"כ קש' לרבי' דניפרוך איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו, וי"ל דקרא דמבשרו מיירי לענין קרבן, וקש' לי אמאי לא תיר' הכי לעיל כי דייק על השנייה אילימ' לקר'[בן] אבל לטומאה לא איקרא כאן מבשרו. ברביעי אקשיה רחמנא לנקבה — הק' רש"י רביעי למאי את' אי לטומאה הא איטמי בשנייה ואי לקרבן הא מבי'[א] בשלישית, ותירץ לעניין סתירה.
<h2>דף כא.</h2>
[נדה נ' ע"ב] ונבלת עוף טהור והחלב בכרכים אינן צריכין מחשבה. דאיכ' עם רב ואוכלים מרובין וסתמ' עומדת לאכילה, ומיירי בחלב שחוטה [טהורה] דאז איכא הרבה אוכלים, אבל חלב (נבילה) [טמאה] צריכה מחשבה דאינה עומ' לאכילה. ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה. פרשב"ם דל"ג הכא חלב, דהיכי דמי אי בחלב טמא אפי' הבשר נמי צריך מחשבה ופשיטא דהחלב צריך מחשבה, ואי בחלב בהמה טהורה א"כ מאי קאמ' אינה צריכ' הכשר, והלא צריכה הכשר דהא אינה מטמאה טומ' חמורה כמ' הבשר, וה'[קשה] רשב"ם אמאי לא פשיט' מהכא דמחשבה מחיים לא שמיה מחשבה, ותירץ דמצי לאוקומי' כגון שמרדה. גתו מאסתו ועשאתו כפר. וקש' ולימ' ליה רבנן, לעיל לק"ו דעבוד אם מטמ' טומאה חמורה שלא במחשבה [לא] יטמאו טומאה [קלה] שלא במחשבה, והלא כפרים יוכיחו דמטמא טומאה חמורה שלא במחשבה ובטומאה קלה בעי מחשב' אף אני אביא טומאה קלה, וי"ל דלעול' אית ליה לר' יוחנן גתו מאסתו ועשאתו כפר אבל פליג אהא דכפרים דסבר דלא בעי מחשבה, וע"ק דמאי קאמ' בסמוך אלא בכפרים מי איכא מ"ד דלא בעי מחשבה אין ר' יוחנן פליג, י"ל דהכי קאמ' לרבנן משמ' דוקא דנפל לגת אבל אם לא נפל לא וא"כ הך דכפרים אמאן תרמייה, ומ"מ ק' דדוחק הוא לומ' דמי איכ' כו' לא קאי אלא לרבנן, לכ'[ן] נ"ל דגוזל שנפל לגת לא מאיס מיד עד אחר ג' ימים ואפ'[ילו] הכי קאמ' רבנן דמהשת' בעי מחשבה ובהא פליג ר' יוחנן ואמ' ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה אע"פ שאם שהתה לא תהא ראויה לטומאה כלל שתהא מסרחת בג' ימים לא תטמא טומא' קלה כיון דהשתא לא ממאיס, ולא שייך כלל לומ' כפרים יוכיחו, דכפרים לא חזו אפילו בההיא שעתא, אבל (גדול) [גוזל] שנפל לגת חזי [עד] לאחר ג' ימים.
<h2>דף כג:</h2>
[נדה מ"א ע"א] בהוייתן קדושים. לשו' הוייה נקט, משום דמאשר יהיה לך נפקא [בכורות י"ד ע"ב] ולדות קדשים ליקרב, ופ"ה דל"ג בהוייתן קדושים, דמשמ' דקוד'[ם] שנולד הוי פסול כי יצא מדופן הוי פסול קודם ההויה, א"כ למה לי זאת למעט, פשיט' דאינו קדוש דהא מכי יצא מדופן הוי פסול קודם ההויה, ואדרבה ניחא יותר למעט כי היו קדושים ממעי אמן דהוי חדוש יותר. אלא אי אמרת דבכור [מפטר] רחם נפקא. פי' דאינו קדוש, וכיון דחולין הוא פשיט' דתרד ולמה לי וזאת, והק' רש"ם ואימ' דקרא דפטר רחם ממעט בהמה בכור דחולין וקרא זאת ממעט בכור מקדשים, ותיר' הא ליכא למימר הא קדשים אינו חייב בבכורה כו'. הכי נמי מסתברא. פי' דמיירי בקדש ולא בבכור. מן הבהמה להוציא הרובע ונרבע. פרש"ם דמיירי שהקדישו ואחר כך נרבעו, דאי נרבעו קודם הקדש לא חל עליה קדוש', וא"כ למה לי מזאת דתרד, וכן אתנן זונה מיירי לאחר שהקדישו, דאי קודם שהקדישו מאחר שנפסל אין הקדש חל עליו, והק' רש"ם היאך יכול לאוסרו בנעבד ומוקצ' לאחר שהוא קדוש, והא הוא לגבוה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ותיר' דהכ' מיירי בקדשים קלים דהוי ממון בעלים, ועוד י"ל דהא דאמרינן אין אדם אוס' דבר ש"ש היינו בלא מעשה אבל הכא עושה מעשה, וע"ה [— ועוד הקשה] הכי מצי לאסור אתנן ומחיר לאחר הקדש והא אין אד' כו', ותי' מיירי כגון שנת'[ן] העובר שבמעיה בקדשים קלים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדושים, א"כ כשהיו במעי אמן היה יכול לנותנן דאינו קדוש וחל עליו איסור אתנן, ועו' הק' א"כ דסבר בהויתן קדושים ולא קודם לכן א"כ חולין הם כיון דכבר נפסלו ממעי אמן ולמה לי זאת לומ' דתרד פשיטה כיו' דחולין הן, ותי' דלמ' (שם) קדושת הפה (שם) [חל] עליהן, ועוד הקש' א"כ משמ' דלא מצית למצא אתנן ומחיר אלא בעובר שנתנן במעי אמן ואמאי והא איכ' לאוקמינ' בבהמה שלמים וכר' יוסי הגלילי דאמ' ממון בעלים הוא ויכול לאוסרו ונותנו כמו שתרצנו, ותירץ הא לית' למימר, דגבי אתנן זונה כת' [דברים כ"ג] כל נדר ודרשינן מיניה [פסחים צ' ע"א] פרט לנד[ו]ר כבר, דדבר הנדור כבר אין איסור אתנן חל עליהו, ואי מוקי ליה כר' יוסי הגלילי ונתנו לאחר שהקדישו אינו אסור משום אתנן כיון דכבר היה קדוש ונדור, לכך צ"ל כמו שפירשתי, אבל ק' לרבי' כיון דנתנן במ[עי] אמן קודם הקדש דבהוית' מצית לאוקומ' [בקדשי קדשים].
